הרהורים על חופש תודעתי.

[et_pb_section fb_built=”1″ admin_label=”section” _builder_version=”3.0.47″][et_pb_row admin_label=”row” _builder_version=”3.0.48″ background_size=”initial” background_position=”top_left” background_repeat=”repeat”][et_pb_column type=”4_4″ _builder_version=”3.0.47″ parallax=”off” parallax_method=”on”][et_pb_text admin_label=”Text” _builder_version=”3.0.74″ background_size=”initial” background_position=”top_left” background_repeat=”repeat”]

תחום שמעסיק אותי לאחרונה
הוא הניהול של המין האנושי בתוך מערכות לא הרמוניות
והנכונות של זן שלם לפעול בהיפוך לטבעם האמתי.

נסו לשאול אדם זר מיהו ומה הוא עושה
והוא יענה לכם ברשימה של דימויים מספרים קורדינטות ותפקידים שקיבל על עצמו.
שאלו אותו האם הוא מאושר ותיתקלו בהבעה מופתעת ומבולבלת לרוב.
רוב האוכלוסיה לא חושבת על כך. על הזכות המולדת שלה לאושר.

וזה לא מפתיע- מהרגע שנשמות חדשות מתגשמות בתוך המציאות הזו,
מתחילות לפעול עליהן השפעות של עיצוב זהות פיקטיבית.
ניתנים לנו שם, מספר זהות, ואז התניות מגדריות, לאומיות, תרבותיות,
עיצוב אמונות בכל תחומי החיים שרובו אינו מקרי אלא מכוון. במילים אחרות – תיכנות.

ואז, איכשהו, נוצר מצב שמעטים זוכרים את זהותם האמתית,
ומאמינים לזהותם הארצית כאילו הייתה זו היחידה !
ואני חושבת..אוקי בסדר, צריך לשכוח במידת מה שכולנו ישות אחת ,
כדי שתהיה לנו חוויה אינדיבידואלית אמינה…
אבל עד כדי כך לשכוח…ולהאמין רק בשם ובגוף שלנו…ואפילו לפגוע באחרים…
זה לא דברים שנחוצים כדי להתקיים! איך זה הגיע למצב כזה?

לא מזמן אחי הקטן שאל אותי:
“עדי, אני לא מבין, אני עכשיו בן 12, נגיד אני אגדל אלך לבית ספר אלך לצבא אלמד אעבוד במשהו אקים משפחה וזהו? זה כל מה שיש בחיים?”
ולמרות שהיה בא לי להתחיל ולספר לו את הגרסה שלי למציאות…
רק הודיתי בלב על זה שהוא שואל בכלל.
רק חשבו על כמות ההשפעות שיש על בני אדם שנולדים בזמנים האלו,
ומתוך כולם מי באמת שואל את השאלה הזאת?

ילד בא לעולם גדל הולך לבית ספר,
בצהרים הוא צופה בטלויזיה ומקשיב למוזיקה
על הדרך רוכש ערכים לאומיים ועוד “מתנות” שכאלו…והולך רחוק יותר ויותר מעצמו
ואז מגיע שלב של גיל ההתבגרות שהוא מתחיל לקלוט מה קורה על הכדור הזה והוא פשוט מתחרפן!
אחרי כמה שנים הוא הולך לצבא ומשהו בו מרגיש שזה לא נכון להילחם
אבל הוא לא מסרב כי כבר מעוגן בחברה הישראלית שמי שלא משרת הוא “משתמט” וש”כל הדלתות יסגרו בפניו” ובכלל צריך “להגן” על המדינה.
וכך הילד ממשיך לחיות חיים של פאסיביות ומשחק לידיהם של בעלי אינטרסים.
כמובן לאחר מכן הוא משתחרר מהצבא אולי טס להודו חוזר ומצטרף למירוץ העכברים,
מאוחר יותר אולי יוצר תא משפחתי כפי שהכתיבו לו בסרטים ולחצו עליו בני המשפחה.
וכך, אם הוא אוכל נכון , שסביר להניח שלא
כי הוא מורגל בתזונה הרסנית לבריאות עם המון דיסאינפורמציה ומחקרים “מדעיים ” על יתרונות של מאכלים שמזיקים לגופו,
הוא סוחב עד גיל מסויים אולי זוכה לראות את דור הרובוטים הבא ומשחרר את המציאות הפיסית.
זהו. אלו היו חיו של פוטנציאל אינסופי.

רגע…
מה?
??!?!?!
באמת קיבלנו מתנת חיים כדי להקשיב למה שמכתיבים לנו לעשות להזדקן ולמות?
ואיך יוצאים מהכלוב התודעתי הזה?
האם אני בכלל יודעת? הרי גם המחשבות שגיבשתי על התשובה לכך נובעות מאמונות שלי,
יחסיות לתהליכי חיים שלי, מה שבטוח זה שמשהו כאן לא הגיוני.
והוא לא הגיוני בקנה מידה עולמי. כוכב לכת שלם מנוהל …שוכח…מה קרה לנו?

לדעתי שכחנו מי אנחנו. אבל אפשר להיזכר בכל רגע.
מי תיכנת אותנו לשכוח?
הפרספקטיבה שלוקחת בחשבון את הקיום של כדור הארץ כישות אחת חיה בעלת פנים רבות,
תגיד שאנחנו. שיש כאן הסכמה. משחק. בין אור להיעדר אור, בין יש לאין.
לפי גישה זו מי שמתחזק מערכות אלו עבורינו רק מרים לנו להנחתה,
מחכה שמתוך הניגודיות נבין את ערכינו האמתי ונשקף גם אליו ונחזור יחד הביתה.
כל מי שעוסק היום בשליטת המונים על כדור הארץ,
עם או בלי כוונה מודעת, אלו הם “המאספים” של התהליך האנושי.
הם הסכימו לשכוח הרבה יותר מאיתנו ולהיזכר אחרונים.
לפי השקפה זו אנחנו גם השחקן שלוקח על עצמו לשחק את המשחק וגם השחקן בפעולה,
כדי לשחק היטב עליו לשכוח את זהותו הקודמת ולהתמסר למשחק.
האם הפרספקטיבה הזו היא האמת? אני לא יודעת. יש בה מידת מה של נחמה. והיא יכולה גם לשמש תירוץ לחוסר לקיחת אחריות…זמנים יגידו.

איך מנגנוני שליטה פועלים?
מי שמפעיל ומשמן מנגנוני שליטה בטוח שכדי לקבל ערך הוא צריך להשתמש במשאבים של אחרים.
כי הוא מנותק מהחיבור הישיר שלו אל המשאבים שניתנים לו באהבה וללא תנאי מהבריאה כולה- וזה כי הוא שכח את החיבור הזה. שהוא הזהות הקוסמית שלו.
מה שמצחיק זה שמי שמושפע ממנו חייב להיות באותה מידה של שיכחה לגבי הערך של עצמו כדי “ליפול בפח”.
ישויות שפועלות לפי האמונה הזו ינסו לגרום למי שאפשר לתחושה דומה של חוסר ערך.
ולנתב את התלות בערך של אותם האנשים אל משהו שיזין את ראש הפירמידה שבה הוא יושב כמו כסף כוח והשפעה.

בתמונה חלון הראווה של סניף “יפו תל-אביב” החדש שנפתח למרגלות עזריאלי.
מגדיר מידות גוף בלתי אפשריות כנורמה…דוגמא להתניה כאן היא “אם תהיי רזה מספיק, תהיי נחשקת”.
חשבו על כמה נוכחת ההתניה הזו בעולמינו -תעשיית דיאטות ענפה, אינספור נשים וגברים עם ערך עצמי נמוך כי הן לא במידה 0.
האם זה מקרי? טבעי? ראיתם פעם חיה שמודאגת כי הגוף שלה לא 90 60 90? לא. כי חיות זוכרות את הזהות האמתית שלהן.

כשבן אדם מנסה בכל כוחו לרצות את החברה שהוא חי בה הוא לעולם לא יקבל מכך ערך אמתי ותמיד יהיה במירוץ של ריצוי.
כך חוסר ערך פוגש חוסר ערך ושניהם משחקים אף אחד לעולם לא שבע או מסופק
אך המשחק ממשיך עד שאחד הצדדים יבין מהו ערך אמתי.בלתי מותנה. ובנתיים משחקים בהתניות:

תסתכלו על פרסומות והמסרים מאחוריהן שמבטיחים ערך תמורת צרכנות,
או על החגים שלנו שמבטיחים ערך תמורת השתייכות ללאום,
או על סרטים וסדרות בטלויזה שמבטיחות ערך תמורת התנהגות חברתית מסויימת,
ומי שיוצא מה”נורמה” שכבר הפכה לאבסורד, נחשב לאאוטסיידר, מוזר והזוי.
רוצים לראות לאן ההסכמה הזו מובילה? חשבו על התקופה של גרמניה הנאצית.
שהבטיחה ערך תמורת השתייכות למפלגה שהמצע שלה הוא רצח המונים.
זה מה שקורה כשאנשים נותנים את כוח החיים שלהם ומאמינים בקטנותם.
זה כזה משחרר להיות אמיצים ולפעול מתוך ידיעת ליבנו.כמו הברנש בתמונה כאן:
וכך קורה- בשנים האחרונות אנו עדים להחלטה ופעולה
של תביעה והתחברות מחודשת אל מי שאנחנו.
אפשר לראות אנשים זוכרים מכסים את כדור הארץ וסוללים שבילים חדשים של מודעות,
ובמקביל אפשר לראות חלק אחר של האוכלוסיה רק הולך ושוכח יותר ויותר.
הגברה של הקטבים…הכל מוגבר במגרש המשחקים שהכל קיים בו…
לא מזמן נתקלתי בקטע שמיעה של אלן וואטס, שתיאר זאת בצורה מעולה:
“אם אני לא יודע מי אני, אלא אם כן אני יודע מי אתה,
ואתה לא יודע מי אתה, בלי שאתה יודע מי אני,
אז אין באמת אתה ואין באמת אני.
אנחנו לא נפרדים אחד מהשני,
ההפך- אנחנו מגדירים אחד את השני.”

כדי להתנתק מהשפעות ולהתחבר אל המקור שלך,
אפשר לשאול את עצמך- “איזה מקום בי לא לימדו איך להיות?”
“מה בתוכי איננו תוצר של חינוך והשפעות סביבתיות?”
אם ננסה להבין זאת, נגלה שהתשובה לשאלות האלו נמצאת רגע לפני המילה.
רגע לפני שמחשבה נוצרת, קיים מרחב של הוויה. מרחב של יש.
מרחב בו הכל קיים פשוט כי הוא יכול.
כאן ברור לך שהערך שלך גדול ורחב יותר פי אינסוף…
מהמדדים שהורגלת למדוד את עצמך לפיהם. ולפתע הם נראים כל כך קטנים…
במקום זה, אין לך שם או מספר או סיפור.
ומהמקום הזה נוכל לספר איזה סיפור שנרצה מבלי להיות תלויות או תלוים בו.

חיבור ותמיכה אינסופית נפתחים כשאנחנו מרפים …
פשוט לרגע להפסיק עם הסחות הדעת להפסיק את הזמזום התמידי שממסך את הרגע הזה…ולהרגיש.
הזהות הארצית והזהות הרחבה יותר- כשמתחברים ללב נוצר תהליך של סנכרון בינהן ,
ערוץ תקשורת נפתח בינך לבין הטובה הגבוהה שלך ודברים שלא מיושרים עם האמת הגבוהה של מהותך פשוט נושרים מהמציאות שלך.
אנני אומרת שעליך לשכוח את שמך או את חייך כאן,
אבל הזיכרון של הזהות הרחבה שלך יעזור לך לקבל פרספקטיבה בנוגע לערך שלך,
וכך לעולם לא יוכלו לשלוט בך להשתיל בך חשקים לאיים לקחת ממך משהו או לנפנף מולך בפרס כדי שתציית\י.
זיכרון זה הוא הכוח שמשאיר אותך בחיים. הוא קיים ונגיש לך יותר מכל דבר אחר.
בעוד שכדי לגרום לך להאמין בזהות פיקטיבית צריך המון מאמץ וטכניקות… כל שצריך לעשות כדי להיזכר זה להרפות.

אז היום אנחנו דף חדש.
מי היית אם לא היו מספרים לך מי את?
איך היית מבלה את היום שלך אם לא היית מרגיש חייב לעשות דבר?
בלי הבושה, ותחושת חוסר ערך, איך היית נראית?
מה היו המילים שהיית אומר? ואיך היית אומר אותן?
אילו מערכות יחסים היו לך? ואיך זה היה מרגיש?
איזה סיפור חדש ברצונך לספר לעולם?

[/et_pb_text][/et_pb_column][/et_pb_row][/et_pb_section]