ההורים שלי ישנים בסלון שלנו,
הבריכה מנופחת, על השולחן מקדש קטן שהכנתי ובו נירות, קריסטלים, ואבנים עם מילים מעצימות שכתבו לי הנשים במעגל לידה.
אפילו נחה שם צלמית אישה בהריון שנמצאה בחפירות כאן על ההר.
 
התעוררתי מזרם של מים שיצא מתוכי בלי שליטה…”ברק יורדים לי המים…”ומיד אחרי “מה נגיד להורים שלי?”
בחודשים שקדמו ללידה שמענו הרבה את דעתם על לידת בית.
העובדה שהם מצאו את עצמם בעיצומה של אחת כזו, הייתה כמו מאורע קוסמי שהתרחש כדי לגשר בין העולמות.
 
ברק סיפר להם:
“עדי יולדת אבל אנחנו לא רוצים לשמוע על בית חולים”
נרגשים הם הסכימו לתרחיש שנקלעו לו למרות החששות שלהם.
הסלון היה מלא פתקים כדי שמי שעזר לנו באותו לילה ידע בדיוק איפה כל דבר נמצא.
ברק אומר שנסחפתי ושאם אפשר היה לתלות פתק על האוויר עם הכיתוב: “אוויר”..אז הייתי עושה את זה.
 
הפעלנו את הפלייליסט. הדלקנו את הנירות. נכנסתי מהר מאוד לבריכה.
ברק היה איתי בכל ציר מפוגג את הכאב בלחיצות על הגב התחתון.
 
דסי הדולה והדר המיילדת הגיעו. כך גם נשות ההר שאנו גרים עליו.
אחת שרה אחת מתפללת אחת פשוט נוכחת כל אחת מצאה את התפקיד שלה.
אמא שלי שוטפת לי את הפנים משקה אותי במים קרים ושופכת לי מים על הראש כמו שביקשתי ממנה שוב ושוב.
אבא בחצר, ברק השאיר אותו לשמור על המדורה עם מים מתחממים עליה.
 
עברו כמה שעות והיה נראה שהרגע מתקרב.
אבל מבדיקה שעשיתי לעצמי לא הרגשתי את הראש של התינוק.
הדר המיילדת אמרה שהוא עוד לא ירד מספיק למטה ושצריך לעזור לו.
הסבירו לי שהבריכה מעכבת לי את הלידה והוציאו אותי לטיול למרות מחאותיי הרבות.
 
עברו כבר ארבע עשרה שעות, לא ישנו בלילה והיינו גמורים.
הכאבים הלכו וגברו ואני הייתי מותשת. איך עומד לצאת ממני תינוק…?
היה נראה לי שלא יהיו לי כוחות לכך.
הבטתי בכל הנשים היפות שהיו אז בחדר “כולכן עשיתן את זה…אבל איך?!” המילה הזו הדהדה בראשי שוב ושוב. “איך”???”
אני עדיין לא יודעת את התשובה רק שכוח גדול ממני בטח התערב כי צירי הלחץ התחילו ואני קרעתי את האוויר בצעקות שכאילו נבעו מעומק האדמה. הכאב היה מעבר להבנתי.
 
התחלתי לדבר אל נטיב שיבוא כבר ,הרגשתי שהוא משתהה כדי שאקרא לו מעומק נשמתי. קראתי לו. התחננתי אליו. הכנסתי את היד והרגשתי ראש. הוא קרוב.
כמה גלים אחר כך כבר ראיתי את הראש שלו יוצא אך מיד נכנס…ושוב יוצא ונכנס.
בגל הכי עוצמתי ידעתי שהוא עומד לצאת וביקשתי להוציא אותו בעצמי.
נהמתי שלא יגעו בנו. רציתי להיות הראשונה לפגוש אותו כאן בעולם שבחוץ.
 
חלפו מולי האתגרים שהתמודדנו איתם בשנה האחרונה: הרגשת הזרות שלי במקום ישן חדש הזה שאני גרה בו , האנשים שהתנגדו לקשר שלנו, האנשים שתמכו בנו, הבחירה שלי להמשיך את החיים ולהביא ילד לעולם הזה למרות הקושי. הקשר העוצמתי הזה שנכנסנו אליו יחד, ההרפתקה המדהימה שלא יכולתי לעבור עם אף אחד אחר. הרגשתי גדולה יותר מכל מה שנראה פעם כאתגר.
 
ברק כבר נכנס לבריכה. הראש של נטיב שוב יצא אבל הפעם נשאר בחוץ , נזכרתי בעיצה מקורס של איילה אלישע שכדי לא ליצור קרעים צריך לנשום בצורה מסוימת וזכרתי למזלי לעשות את זה. ובאמת לא היו לי קרעים. מלבד אחד פצפון שהתאחה תוך מספר ימים.
 
הוא יצא. הנחתי שתי ידיים תחת ראשו ובעדינות משכתי אותו מתוכי וישר הנחתי אותו על ליבי.
גל עצום של אהבה הציף אותי…אהבה שלא ידעתי שאפשרית. רצון להגן לעטוף ולשמור על היצור הקסום הזה שבחר להגיע לעולם בדיוק ככה. שסומך עלינו כל כך.
הרגשתי הקלה עצומה. זהו. הכאב נגמר. יש לנו בן. אופוריה.
חברים ומשפחה הקיפו אותנו בהתרגשות…אחר כך השיליה התעכבה לצאת וגם היא בסופו של דבר יצאה אחרי כשעה.
 
זה היה לילה מבורך של נשמה מתוקה שהגיעה בצורה הכל כך מיוחדת הזאת. אני כל כך שמחה שהכל קרה ככה. זה הסיפור שלנו.
מקווה שכל אחד ואחת שקורא\ת את זה יקח מכאן את ההשראה ללכת בדרך שלו\ה באומץ.
אם עולה בך רגש בעקבות הסיפור אפשר להגיב כאן .
באהבה
עדי.