אתמול לא נרדמתי.
הכאב זיהה שאני במנוחה ומצא הזדמנות לבוא לבקר.
ואז הוא סיפר לי על הרצונות המודחקים.
תראי כאן! את עוזבת אותך! תראי כאן! את לא מסכימה להיות מאושרת!
ואני מסתכלת עליו במבט כועס והוא עוטה פרצוף תמים…היי אל תהרגי את השליח! אני בסך הכל מיידע אותך שלא טוב לך!
ובכלל! את מקפחת את הרגשות הפחות נעימים מה אין לנו לב? מה לא איכפת לנו ממך?
למה שמחה זה לגיטימי ואני צריך לחטוף פיצוצים כל פעם שאני מדבר! זה לא שיוויוני! ולפני ששמתי לב,
כל הרגשות שלי התכנסו בתוכו והתחילו הפגנה.
“לא שיוויוני! לא שיוויוני! לא לא לא ניתן!”
אז בתור ועד הבית ידעתי שצריך לעשות מעשה.
טובב בסדר בסדר תירגעו!
“לא נירגע ולא נירגע! לא נירגע ולא נירגע!”
וואלה הם צודקים שוב אני מנסה לשנות אותם..חשבתי.
“טוב יודעים מה יאללה תפגינו אני מקשיבה.”
דום שתיקה.
הכאב גירד בראש
“טוב חברים העבודה הסתיימה”
“אבל מה , רק התחלתם! אני ממש נרגשת להרגיש את כולכם סוף סוף”
“תגידי גברת נראה לך שאין לנו משהו טוב יותר לעשות?”
אמר הכאב והלך לנוח מכורבל בשמחה.