פעם פחדתי מהכעס.
פחדתי כי זכרתי את העולמות שהוא הרס.
כי זכרתי את הכאב שהוא גרם,
כשלא ידעתי מי הוא באמת.
אז פחדתי מכעס ונשארתי לבד,
כי לא הסכמתי שיכעסו עליי.
ולא הסכמתי לכעוס. אבל כעסתי.
וכך נולדה האישה שבבטן.
מה את עושה כאן?”
שאלתי,
כשראיתי אותה יום אחד מביטה בי מלמטה.
“אני האישה שבבטן!”
“כן, אבל מי את?”
“אני?
אני כל המילים שלא אמרת,
והרגשות שלא הסכמת
להן להיות ולהשתחרר.
הן היו צריכות מישהו לדבר
איתו ,
וכך נוצרתי.”

היא לבשה אדום, וחיה בין שיחים על אדמה בוצית
שתמיד יורד בה גשם.
מורידה ברקים ורעמים מדברת עם הירח מקללת וזוחלת וכועסת ורוקדת.
היא נראית כמו פרא אדם..ואני ממש קינאתי בה למרות שהיא הייתה בתוכי.

“אז איך את קיימת אם לא הסכמתי?”
“שאלה חשובה!
למזלך,
מתוך ניסיון עם תהליכים של בני אדם,
הבריאה לא מאפשרת יותר ניתוקים קבועים של חלקי אישיות ורגשות
אלא מאחסנת אותם לזמן בו תסכימי להסכים להם להיות…”

“את ממש פרקטית בתור אישה שנמצאת בתוך הבטן שלי!
איך את יודעת את כל זה?”
“אנחנו מחוברות כאן בחבל הטבור אל האינטרנט הקוסמי
לך אין קליטה כי את גבוה מידי שם בראש…
קולטים את זה רק מהלב ומטה.”

“אינטרנט קוסמי? אז אפשר להזמין דברים ?”
“כן אפשר”
“אה…אז את יכולה לבקש מהאינטרנט הקוסמי שיכתוב לי סיפור?”
“כן בטח אפשר להזמין אבל כנראה שהוא לא יגיע עד אליך,
רק חלקים שתסכימי שהם יפים יצליחו להגיע.
כל שאר הסיפור יישאר כאן איתי.”
“ושיר? אפשר לבקש לכתוב שיר?”
“אותו דבר, אפשר לשלוח לך אבל לא בטוח שיגיע”.

“מה זה השירות הגרוע הזה?”
“אני מצטערת אבל מי שלא משתמש בכעס שלו, כמוך,
לא יכול להשתמש ביצירתיות באופן שוטף,
הכעס תוקע את הזרימה בצנרת”

“אז מה את מציעה שאעשה?”

“למה שלא תבואי לסיבוב כאן? אנחנו עושות מעגל מתופפות, יש ירח מלא!”
“אנחנו? יש עוד כמוך?”
“בטח! אני רק האישה של הבטן!
יש את האישה של הלב , את האישה של הטחול את האישה של הכליות
ועוד המון נשים, וכולנו אחיות.
אל תרגישי רע, כל אישה בטוחה שהיא היחידה כאן בהתחלה.
בואי! נחגוג כולנו יחד! שיהיה לה סוף טוב.”
“למי?”
“לזאת שרואה אותנו,
זאת שרוצה לכתוב את הסיפור.”